הודו – חלק א’ – אנשים
מקפצה אל העצמי הנעלה שלי
נכתב תוך מסעי המופלא בדרום הודו.
קרישנה – הוא ניגש לשולחני עם חיוך מאופק ומניח בזהירות את הקפה שהכין עבורי הבוקר. אמריקנו עם חלב חם בצד. לא קפה כמו בבית, אבל מספיק קופאין בשביל להתעורר ולכתוב מול הים הרגוע של חוף פאתנם.
“שוב שכחת להשאיר בספל מקום לחלב”, אני אומרת לו בחיוך רחב. הוא צוחק, לוקח ממני את ספל האמריקנו, ולנגד עיני שופך ממנו קצת קפה על החול הזהוב שליד המזרון עליו אני יושבת ומחזיר לשולחן. כך, בקלות וללא דרמות והתנצלויות מיותרות, אני זוכה לקבל אמריקנו לשביעות רצוני.
“גם הלילה לא הספקת לישון הרבה”? שאלתי אותו, היות וזו היתה תשובתו אתמול ושלשום לסוגיית ספל הקפה המלא עד גדותיו, שלא מתיר מקום לחלב שמגיע בצידו. הוא ענה לי שהלילה ישן סוף סוף טוב.
כבר חמישה ימים אני פותחת את הבוקר עם קפה וארוחת בוקר במסעדה שעל החוף, מרחק עשרה מטרים בלבד מחדרי הצנוע המשקיף לים. מספיק זמן בשביל להכיר את קרישנה.
קרישנה הוא מלצר במסעדה של הגסטהאוס שלי. בן 25, מגיע כל שנה בעונת התיירות, לחמישה חודשים לגואה מדראמסאללה שבצפון הודו בשביל משכורת של 200 דולר בחודש. אישתו והילד שלו בן השנתיים נשארים שם, רחוק ממנו.
בעודי מתענגת על הקפה ועל מראה הים הרגוע, הוא מגיע שוב, מנופף בטלפון שלו למולי ואומר:
“בואי תראי תמונות של הבן שלי”, כך, בדרך הידידותית-פולשנית, האופיינית להודים, הוא מתיישב לידי בלי לבדוק אם זה בסדר להפריע לשלוותי. אנחנו מתבוננים יחדיו בתמונות של הילד המתוק והגעגוע ניכר בו מאוד.
החדר של קרישנה ממוקם מאחורי המסעדה, סגור רק בשלושה קירות. שני קירות דיקט והשלישי בד. המזרון שלו מונח על החול המגורף. מעין אוהל משודרג שמפרקים אותו בעונת המונסונים ומרכיבים מחדש בעונת התיירות היבשה. הוא, כמו רוב ההודים שפגשתי, עובד שבעה ימים בשבוע משבע בבוקר ועד אחרון הסועדים בלילה וכל יום חופש שירצה לקחת יהיה על חשבונו, היות ואין בהודו חוק שתומך בזכויותיו כעובד.
ראג’ – “ריקשה?” הוא שאל בפנים חביבות
“איך נפל עלינו משמיים” אמרתי לענת השניה, שהיתה אתי בחשכת הלילה הלא נעים לשוטטות, כשאנו מזדרזות לעלות אל הריקשה, מתעלמות מהמבטים הישירים של כשמונה גברים הודים שהתגודדו ליד המסעדה ממנה יצאנו.
23:00 במייסור, לא שעה נחמדה לחפש ריקשה שתיקח אותנו למלון. נהג הריקשה החביב שלריקשה שלו עלינו, היה כבן ששים . בעשר הדקות של הנסיעה, הוא הספיק לגרום לנו להתאהב בעדינותו ולהתרשם מהידע הרב שיש לו על העיר. כשהגענו למלון הוא טרח לרדת מהריקשה, לחץ את ידינו בעדינות, הציג עצמו בשם ראג’, ולהפתעתנו שלף מארגז קטן, מחברת מקומטת ובה כתובות בכל מיני שפות חוות דעת ממטיילים שאותם ליווה לסיורי אתרים בריקשה. ראג’ הציע לנו כמובן, שנסייר איתו למחרת למשך יום שלם לכל האתרים המיוחדים והסודיים שהוא מכיר, כאלו שלא נמצאים על שביל התיירות המוכר. לא היינו בטוחות שאנו רוצות לטייל למחרת בריקשה יום שלם, היות ורק הגענו למייסור כמה שעות קודם אחרי נסיעה מתישה של חמש שעות. אז לקחנו ממנו את מספר הטלפון שלו והודענו לו שאם נרצה לטייל, יהיה זה רק איתו. למחרת לקחנו לאט את הזמן בבוקר ויצאנו מהמלון בסביבות תשע וחצי נחושות להכיר את העיר באמצעות רגלינו כשהפתיח יהיה לחפש לנו מסעדה טובה לארוחת הבוקר. להפתעתנו, מיד כשיצאנו מפתח המלון, ראג’ קיבל את פנינו עם חיוך. הוא שאל לאן פנינו מועדות והציע להסיע אותנו למסעדה מומלצת.
איך ידעת מתי לבוא לכאן? שאלנו בחיוך, ואם היינו יוצאות לפני שעתיים?
לא הייתי מפספס אתכן, ראג’ השיב, אני ער כבר משעה שש וחצי בבוקר.
בשש וחצי נסעת למלון שלנו ומאז אתה מחכה? שאלנו בפליאה
לא גבירותיי ,ישנתי פה בריקשה מול פתח המלון.
את היום בזה, כמו הרבה מהימים המתרחשים בהודו בניגוד לתוכנית המקורית, בילינו עם ראג’ והריקשה. ההליכה הרגלית חיכתה ליום הבא.
בתופעה של נהגי הריקשה הממתינים, נתקלתי מספר פעמים גם כשהם הביאו אותנו למסעדות ולאתרים מסויימים. למרות שאמרתי להם לא פעם שאנו נשארים במקום למשך שעתיים או שלוש, לא עלה בדעתם לחפש עוד נוסעים בזמן הזה. הם פשוט ישבו בריקשה וחיכו.
כמו קרישנה וראג’, רבים מתושבי הודו עוסקים בהישרדות תמידית תוך כניעה לגורלם. כשעובדים ללא הפסקה וללא זכויות, אין זמן פנוי לחשוב קדימה על שינוי. גם אין יכולת להתייעל במה שעושים כשהאינרציה והעייפות שוחקות. לתיירים כמוני, הנתקלים בהתנהלות של ההודים לראשונה, עשויים הדברים להיראות כטיפשות וכחוסר היגיון בדברים הקטנים והגדולים. דוגמאות כמו מלצר שלא משאיר בספל מקום לחלב שהוא מגיש, או נהג ריקשה שלא מחפש נוסעים נוספים בזמנו הפנוי הן שתי דוגמאות קטנות מתוך רבות שמוכרות היטב לכל מי שהיה בהודו. אני מבינה כעת שזו עייפות כרונית של מאות מיליונים של אנשים שורדים, שבאופן מפתיע עדיין מצליחים לחייך ולבוא במגע עם רגשותיהם ולבי מלא חמלה.
המפגשים האלו ועוד מפגשים עם אנשים רבים, גרמו לי לקחת את חיינו שלנו כאן, בישראל, בפרופורציות הנכונות ולהיות נוכחת בהכרת תודה אמיתית על השפע הקיומי בחיינו.
ניתן ליצור קשר עם ענת קופרמן בטלפון : 0544888353 או להשאיר פרטים בטופס עם סיבת הפניה - לחץ כאן
