הודו – חלק ב’ – חוויות
מקפצה אל העצמי הנעלה שלי
נכתב תוך מסעי המופלא בדרום הודו
מלווינה ובנה בן החמש, עמדו ליד כיור בכניסה למסעדה וחיכו לתורם לרחוץ ידיים. מלווינה לבושה בסארי הכי יפה שלה, אוחזת בידו הימנית של בנה מגישה אותה אל הכיור ושוטפת לו אותה היטב עם סבון. כף ידו השמאלית של הילד החמוד נשארה לצד גופו, לא משתתפת בחגיגת הניקיון. מלווינה נוטלת גם היא את ידה הימנית בלבד. אני צופה מהצד כיצד כל באי המסעדה, רוחצים רק את היד איתה הם עומדים להכניס את האוכל לפיהם. ההודים אוכלים עם יד ימין ולא עם סכו”ם. שופכים את תכולת הקערות לצלחת, מערבבים ביד ימין בלבד ואוכלים. ליד שמאל יש שימוש אחר לגמרי, אשר בא לידי ביטוי בחדר השירותים. בהודו, נייר תואלט הוא רק לתיירים.
אחד הדברים החווייתיים החזקים לי ביותר בהודו, הוא העובדה שכל מה שקורה כאן הוא אחר ולא דומה לשום דבר שמתאים להרגלים ולצורת המחשבה שלנו, בארץ.
הודו מכריחה את החושים שלנו לעבוד בדריכות ובלי הפסקה. גירויים חיצוניים של ססגוניות צעקנית בלבוש ובמאכלים, המולה אנושית, רעשי ריקשות ממונעות וצפירות צופרי כלי הרכב הינם בלתי פוסקים, ריחות חזקים של קטורת, עשן ובישולים, טעמים מתובלים של מאכלים והתנהלות שונה בין האנשים ובכבישים – כל אלו לא יכולים לעבור בשיוויון נפש אצל האדם המערבי שנחשף בבת אחת לכל השפע והבלבול הרב חושי – חווייתי הזה.
ובתוך כל החוויה החושית המרתקת הזו, ישנה גם ההתמודדות עם החוויה האישית שלי כמי שהגיעה לעולם לא מוכר וצריכה להתאים את עצמה אליו, כי הרי העולם החדש לי הזה לא יתאים את עצמו אלי ולא אל אף טייל אחר שמגיע לתת היבשת האדירה הזו.
כמו הרגלי האכילה השונים גם הרגלי הניקיון והאסתטיקה של ההודים הן ברחובות והן במלונות ובגסטהאוסים אינם דומים לשום דבר שאנחנו מכירים : אין פחי זבל ברחובות ועל כן, אין משאיות לפינוי אשפה. ליכלוך זורקים בשולי הרחוב ושורפים פעם בכמה ימים וזה מסריח… את האסלות והכיורים, לא ממש מנקים עם חומרי ניקוי. שופכים המון מים ומנגבים עד שיראה מבריק. ומכיוון שבאף מלון אין סטנדרטים ברורים ומוכתבים לניקיון, הרי שיש סיכויים שהמצעים לא הוחלפו אחרי מי ששהה בחדר זה לפניי (כן, גם במלונות שנחשבים טובים). את הרצפות רק מטטאים, כי ממילא מורידים את הכפכפים בכניסה לחדר, אז למה צריך לשטוף? המטאטא עצמו, הוא נושא נפרד להבנה היות והוא מעין מברשת העשויה משערות המחוברות יחדיו בליפוף של חבל וללא מקל. על כן, פעולת הטאטוא מצריכה התכופפות לכיוון הרצפה (במטאטא זה אוחזים מדי יום ובמשך שנים רבות עובדי הניקיון במלונות וגם מנקי הרחובות עד שגבם נעשה כפוף עם השנים). והכביסה – בהרבה מהמקומות שנותנים שירותי כביסה אין כלל מכונת כביסה. הם מכבסים את הכביסה באופן ידני, במקרה הטוב בדלי פלסטיק גדול אבל לא רק כך. בכפר הקסום, האמפי, הופתעתי לגלות באחד מטיולי בחיק הטבע, שאת בגדי התרמילאים מכבסים בנהר. באותו הנהר הם גם מתרחצים. ואיך מייבשים את הכביסה? כאן היצירתיות ההודית עובדת באופן נפלא. אחד ממייבשי הכביסה הנפוצים נראה בתמונה שצירפתי. דוגמאות אלו ועוד התרחשויות רבות, הראו לי איך כל תבניות החשיבה המשרתות אותי בכל מקום אחר, כאן הן פשוט לא עובדות.
אט אט קרסו להם זה אחר זה, כל החיפושים אחר היגיון שעד כה החשבתי לבריא, כל הציפיות וכמעט כל ההרגלים מבית. ופה התחיל בעצם, המסע האמיתי שלי.
מכיוון שטיילתי לבדי רוב הזמן הזה, היה זה מסע שהפגיש אותי לא רק עם החוויות החיצוניות ועם הגירויים החושיים הבלתי פוסקים. בחודש וחצי הזה למדתי המון על עצמי.
למדתי על המסוגלות שלי להיות לבד בלי לחוש בדידות וכאב אלא מתוך שמחה גדולה על הזכות שנטלתי לעצמי סתם כך, באמצע החיים. איפשרתי לעצמי גם להיות עם אנשים זרים מתוך תחושת קירבה מיידית וללא התדמית המוכרת אותה אני נושאת עם עצמי בשגרה הישראלית. חוויתי, שכאשר הצלחתי לשחרר את הציפיה מאיך שהדברים צריכים להיות והשלתי מעלי את השיפוטיות לגבי ההתנהלות של האחרים, נהניתי הנאה גדולה עד מרגשת ונוגעת ללב. בכל פעם שהדברים נראו לי מוזרים או לא הגיוניים, היתה לי תזכורת משעשעת לעצמי “ענת, את בהודו, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות להתפתחות וצמיחה” וזה מיד שחרר אצלי את האחיזה בתבניות הפנימיות המנהלות אותי. למדתי כמה קל להסתגל למצבים לא מוכרים אם פשוט מתמסרים למתרחש כאן ועכשיו מתוך סקרנות. כך, נמסים להם בזה אחר זה תבניות החששות והפחדים. התרגשתי בכל פעם מחדש כשהצלחתי לשחרר אחיזה מהמוכר והידוע והתמסרתי בהכנעה למה שקורה, מתוך תחושה בוטחת שהכל מתרחש בדיוק כפי שנכון לו לקרות וישרת גם את טובתי. וכך היה.
את התובנות וההפנמה שלהן, אני מקווה לפרק לתרגילים אותם אוכל להנחיל בקורסים שלי, המחכים לי עם חזרתי לארץ.
ניתן ליצור קשר עם ענת קופרמן בטלפון : 0544888353 או להשאיר פרטים בטופס עם סיבת הפניה - לחץ כאן
