מה רומזת לנו נשמתנו כשאנו חווים תקיעות וחוסר מיצוי למרות שלכאורה, דבר לא חסר בחיינו?

האם יש דרך אחרת לראות עצמנו כאילו יצאנו ממצרים חוץ מלספר שוב את הסיפור המקראי?
האם לסיפור העבדות והחירות של בני ישראל יש מוסר השכל עכשוי לגבי עצמנו ולגבי אנשים ועמים אחרים? שאלות ולא בהכרח תשובות

פורים הוא החג שבו אנו מצווים להגיע לדרגה הנשגבה של ‘עד דלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי’. למה בדיוק הכוונה, ואיזו חוויה רוחנית טמונה במצוה זו?

  אין כמו חודש אלול המאפשר לנו להתכנס עם עצמנו ולהסכים להיות בכנות עמוקה. כנות כזו, שמאפשרת לאמת של חיינו להיות נוכחת במלוא הדרה, ברגעיה היפים והזוהרים וגם בנוצותיה המרוטים והדהויים. יש משהו באויר שיוצר את ההזדמנות הזו לחשבון נפש. יחד עם זאת, רובנו הורגלנו להתעלם מן השער המופלא הזה בזמן. רובנו נעים בתוך חיינו מכורח האינרציה, דבקים בדפוסינו, בשגרה שלנו ובמרדף אחרי ההספקים של רשימות יומיות ושנתיות. כל בעל עסק יודע, שפעם בשנה הוא מחוייב לעשות מאזן שנתי. רק כך,

מקפצה אל העצמי הנעלה שלי נכתב תוך מסעי המופלא בדרום הודו מלווינה ובנה בן החמש, עמדו ליד כיור בכניסה למסעדה וחיכו לתורם לרחוץ ידיים. מלווינה לבושה בסארי הכי יפה שלה, אוחזת בידו הימנית של בנה מגישה אותה אל הכיור ושוטפת לו אותה היטב עם סבון. כף ידו השמאלית של הילד החמוד נשארה לצד גופו, לא משתתפת בחגיגת הניקיון. מלווינה נוטלת גם היא את ידה הימנית בלבד. אני צופה מהצד כיצד כל באי המסעדה, רוחצים רק את היד איתה הם עומדים

מקפצה אל העצמי הנעלה שלי נכתב תוך מסעי המופלא בדרום הודו. קרישנה –  הוא ניגש לשולחני עם חיוך מאופק ומניח בזהירות את הקפה שהכין עבורי הבוקר. אמריקנו עם חלב חם בצד. לא קפה כמו בבית, אבל מספיק  קופאין בשביל להתעורר ולכתוב מול הים הרגוע של חוף פאתנם. “שוב שכחת להשאיר בספל מקום לחלב”, אני אומרת לו בחיוך רחב. הוא צוחק, לוקח ממני את ספל האמריקנו, ולנגד עיני שופך ממנו קצת קפה על החול הזהוב שליד המזרון עליו אני יושבת ומחזיר

בעודי מאזינה באקראי לשיר המפורסם והקליל של B.A Robertson ששר: to be or not to be my lover, נחתה עלי רוח כבדות פילוסופית ומוזרה (כן, גם זה קורה לפעמים) שהתמזגה לה בלי משים עם תחושת החירות הנפלאה שחויתי בעודי משקיפה לבדי על נופו של הר תבור כשביני לבינו רק שדות בשלל גוונים של ירוק. בתוך חוויית נוכחות עזה שכזו, כשהטבע במלוא עוצמתו מחלחל לעצמותיי ולכל נימי הדקים, תהיתי ביני לבין עצמי לראשונה בחיי (!) לגבי משמעותו של משפט מפורסם זה.

המלכה הלבנה “אין טעם לנסות” אמרה אליס, ” אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים.” ” אסתכן ואומר שפשוט אין לך הרבה ניסיון” השיבה המלכה הלבנה. “כשהייתי בגילך, התאמנתי בזה חצי שעה כל יום. לפעמים הצלחתי להאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עוד לפני ארוחת הבוקר.” מתוך ‘מבעד למראה ומה אליס מצאה שם’- לואיס קרול אני מאוד מחבבת את המלכה הלבנה ממשחק השחמט שמנסה לתת לאליס טיפים טובים לנוע על לוח השחמט, שהוא לוח החיים שלנו. יש לה ניסיון, לגברת המהודרת והיא

לכבוד יום הולדתי פצחתי בתהליך התכנסות וחקירה שבו התחלתי בשאלה: מה אני רוצה לדייק השנה בחיי? הפעם, לשם שינוי, לא שאלתי מה אני רוצה, אלא דייקתי עם עצמי את השאלה. זאת, מתוך הבנה עמוקה (אולי כפריווילגיה של גילי הבוגר), שיש לי  כבר כל מה שאני רוצה בעולם החומרי והרוחני וכעת נותר לי רק ליצור את הכיוונונים הנכונים שיתנו בעבורי את הערך המוסף של תחושת המלאות והמשך ההתפתחות. עקב רצוני זה, הרהרתי בכך, שהמילה דיוק תפסה את מקומה המכובד כמילת מפתח

תרגיל לזיהוי הצורך הבסיסי שלנו שלא מקבל מענה ומונע מעצמנו לדייק בחיינו עצמו עיניכם ונשמו נשימות עמוקות ומרגיעות עד שרגישו שגופכם רפוי ונינוח (כל מדיטציה שאתם מורגלים בה טובה). ערכו סקירה לגבי חייכם היום וכתבו איזה תחום/ים בחייכם דורש/ים דיוק? באיזה תחום אתם חווים אי שביעות רצון או תקיעות? (למשל- תחום הזוגיות, ההורות, מקום העבודה, הפרנסה, הקריירה, הבריאות, החברויות, איכות החיים… ) שאלו את עצמכם: מה חסר לי ,מה אני צריך/ה כדי לחוות שביעות רצון בתחום זה? כתבו כל מה