מדוע מי שמתקשר על בסיס קבוע ולאורך זמן כבר אינו מתייעץ תדיר בתקשור לגבי עצמו? ומה הקשר בין השיר של אמיר דדון לתשובה לשאלה זו? הנה כמה הבנות על לתקשר, עד שיותר כבר לא צריך לשאול

  אין כמו חודש אלול המאפשר לנו להתכנס עם עצמנו ולהסכים להיות בכנות עמוקה. כנות כזו, שמאפשרת לאמת של חיינו להיות נוכחת במלוא הדרה, ברגעיה היפים והזוהרים וגם בנוצותיה המרוטים והדהויים. יש משהו באויר שיוצר את ההזדמנות הזו לחשבון נפש. יחד עם זאת, רובנו הורגלנו להתעלם מן השער המופלא הזה בזמן. רובנו נעים בתוך חיינו מכורח האינרציה, דבקים בדפוסינו, בשגרה שלנו ובמרדף אחרי ההספקים של רשימות יומיות ושנתיות. כל בעל עסק יודע, שפעם בשנה הוא מחוייב לעשות מאזן שנתי. רק כך,

מקפצה אל העצמי הנעלה שלי נכתב תוך מסעי המופלא בדרום הודו מלווינה ובנה בן החמש, עמדו ליד כיור בכניסה למסעדה וחיכו לתורם לרחוץ ידיים. מלווינה לבושה בסארי הכי יפה שלה, אוחזת בידו הימנית של בנה מגישה אותה אל הכיור ושוטפת לו אותה היטב עם סבון. כף ידו השמאלית של הילד החמוד נשארה לצד גופו, לא משתתפת בחגיגת הניקיון. מלווינה נוטלת גם היא את ידה הימנית בלבד. אני צופה מהצד כיצד כל באי המסעדה, רוחצים רק את היד איתה הם עומדים

מקפצה אל העצמי הנעלה שלי נכתב תוך מסעי המופלא בדרום הודו. קרישנה –  הוא ניגש לשולחני עם חיוך מאופק ומניח בזהירות את הקפה שהכין עבורי הבוקר. אמריקנו עם חלב חם בצד. לא קפה כמו בבית, אבל מספיק  קופאין בשביל להתעורר ולכתוב מול הים הרגוע של חוף פאתנם. “שוב שכחת להשאיר בספל מקום לחלב”, אני אומרת לו בחיוך רחב. הוא צוחק, לוקח ממני את ספל האמריקנו, ולנגד עיני שופך ממנו קצת קפה על החול הזהוב שליד המזרון עליו אני יושבת ומחזיר